בשנת 1904 בירושלים, ילדה בת 12 שנה, טובת שכל מאוד, בת לאשה ענייה ואב אין לה, נפלה למשכב בחודש שבט. שלושה ימים הראשונים הייתה כמו מוכה בתימהון, בחרדה וברעדה, נדחפת מקיר אל קיר ואין קול ואין דברים נשמעים מפיה. לאחר שלשה ימים של אלם פתחה הילדה את פיה, אך החלה מגדפת את אימה, את הרבנים וכל קדושי ישראל. היא ירקה לעבר אימה והשמיעה קולות משונים בזעקות מחרידות.
פעם נשמעה כשור, פעם כתרנגולת, פעם כעז או כחמור.
כאשר ניסו הרבנים לקרוא בשם ה’ ולבקש רפואה למחלתה, הייתה מפנה גבה ופותחת בזעקות איומות,
אך כאשר הזכירו שמות של כמרים ונוצרים למיניהם, הייתה מיד נרגעת וצוהלת משמחה.
גם כאשר אמה הייתה מדליקה נרות שבת, לא נחה ולא שקטה עד אשר כבו הנרות.
כאשר שאלו מה קרה לה, השיבה הילדה: “זה אשר נכנס בי – הוא המדבר מגרוני”.
וכאשר נשאלה לשמו אמרה :” שמו לא אוכל להגיד על דל שפתיי…כי מונע הוא ממני”.
לאחר ספירת העומר הגיעו לבית הילדה עשרה מהידועים שבמקובלי ירושלים והתפללו להחלמתה.
ימים אחדים לאחר מכן נאלמה הילדה לחלוטין ולא הוציאה קול.
ביום העשרים לפתע דיברה וביקשה מאמה לקחת אותה למערת אליהו הנביא אשר בכרמל.
למחרת נסעו השתיים למערה ושהו שם כל היום.
בלילה נרדמה הילדה וכשהתעוררה אמרה לאמה: “ברוך ה’ כי נרפאתי”.

הילדה הזאת, סבלה כנראה מכעס נסתר על אמה בין היתר, בגלל שגדלה ללא אבא (שהתייתמה ממנו),
הכעס והפחד לגדול בלי דמות מגוננת של אב, עשו המרה לתוך הגוף וגרמו ל”דיבוק” לכן התנגדה לאלוהים
(לאבא הגדול) אך יכלה לקבל “אבות קטנים” יותר, בדמות הצדיקים.
הדיבוק עצמו – לרוב מגיע מכעס ופחד שעושים המרה לתוך הגוף וגורמים להפרעות נירולוגיות.
הכעס והמתח הנפשי נפגשים ויוצרים “דיבוק”.
לכן, צריך להיזהר נורא מהכעס ! ולברוח ממנו כמו מסכנת חיים של ממש.
היום כעס חסר שליטה, זאת הדרך ה”אופנתית” להתבטא
וצריך להיזהר ממנו נורא!
וצדקו רז”ל שאמרו “כל הכועס טורף נפשו באפו”
* במיוחד בשישי – שבת , נכנס יצר הרע באדם
והוא מתחיל לכעוס בלי סיבה, על כל בני ביתו.
לכן אמרו לא להדליק אש בשבת והכוונה היא שלא להדליק את אש הכעס והמריבה בשבת.