האישה שסובלת מכתר הבדידות, היא בדמות הנסיכה, שלא מוצאת את הנסיך שלה: “יש בסביבה רק צפרדעים”, היא אומרת “כולם נשואים, או מכוערים”. לפעמים היא כמעט מוותרת, משלימה עם המציאות הקשה.
את “כתר הבדידות”, היא לא חובשת בגאווה, אלא בכאב, כי נשבר לה האמון בגברים.
היא כואבת שלא מצאה לעצמה את בן הזוג הנכון, את האחד להקים איתו בית, לעיתים היא אף מרגישה בושה, למה דווקא היא לא מתחתנת? למה לא בוחרים בה? בטוחה שהיא לא תזכה להיות מאושרת. חוששת ומפקפקת שהמצב יכול להשתנות.

בסתר ליבה היא מרגישה פגומה ונטושה, לא מקבלת את עצמה, את צורת גופה, או את מעמדה בחברה כלא נשואה וכד’. ובכדי להסתיר את כאבה, היא מצמיחה את כתר הבדידות, כי הוא מגן עליה מהלחץ ומהצורך להתמודד עם האמת של כמה מצבה גרוע.
וכשהכתר על ראשה, הוא מוסיף לה תחושת כוח ופרפקציוניזם, וזאת הדרך היחידה שלה להחזיק בתחושת שליטה, בחיים שיצאו משליטה.
כעת עם הכתר, היא לא סתם איזו נסיכה לא אהובה, אלא היא מלך, מלך שיפוטי ולא מתפשר, שצריך שהכל יעשה בדרכו. היא חובשת כתר של אנימוס גברי, כל יכול. לא כתר של מלכה שמקבלת את עצמה, של אישה שעומדת במלכות שלה, אלא כתר ספוג באנרגיה השלילית מהדמויות הגבריות שפגעו בה.

וכך היא ממשיכה את מעגל הפגיעה שחוותה, אך הפעם היא עושה זאת לעצמה, מתוך מזוכיסטיות לא מודעת. היא צריכה שליטה בלעדית ולטפל בהכול, מתנצחת, כועסת, דורשנית, פועלת מתוך פחד שינטשו אותה (וזאת נבואה שמגשימה את עצמה), והכל היא עושה במסווה של דאגה לאחר. אך כשהיא מתעקשת להישאר בעמדה מתנצחת וכועסת, זה מרתיע את האנשים סביבה, ולא מעורר בהם רצון להישאר איתה. אז אנשים מתרחקים ממנה, גם גברים וגם נשים.
אפילו לאינטואיציה שלה היא מסרבת להקשיב, בוחרת בגברים שקשה להם להתחייב לקשר, מחפשת גברים צעירים במידה לוחצת וקטנה שלא מתאימה לה. תקועה בשיפוטיות של סטנדרטים מודרניים של יופי, מזעיפה פנים כשהיא רואה גברים מכוערים או מבוגרים (גם אם היא כבר מבוגרת בעצמה) ודוחה את מי שרוצה אותה: “זה טיפש, זה קירח, וההוא מכוער”.
היא לא מוכנה לקבל גבר ששווה ערך לה כמחזר, מכיוון שהיא לא מקבלת את עצמה, אז היא גם לא מקבלת אותו. היא ממקדת את מבטה לעבר גברים צעירים שלא מתחייבים לקשר איתה.
כי להתמודד עם גבר צעיר, זה בעצם קצת לשחק ברומנים עם נער/גבר קטן, זה ממשיך את ימי נעוריה (שבורחים…), מאפשר לה לרדוף פנטזיה ותשוקה, שהיא בטעות מבלבלת עם אהבה.
היא לא באמת רוצה להתמסר לגבר אמיתי, גדול ובוגר… שעלול לחלוק איתה את השליטה בקשר.
היא מפנטזת שיבוא האביר על סוס לבן ויפתור לה את כל הבעיות במכה אחת.

לרוב היא לא מרחיבה מעגליים חברתיים לאורך זמן, משוטטת רק באפליקציות באינטרנט.
כי בסתר ליבה היא ממתינה במגדל המבודד, כמו רפונזל הנסיכה, שהאביר יבוא וימצא את דרכו אליה, ישחרר אותה מהכלא שהמכשפה כלאה אותה בו. וכל עוד היא מחזיקה בפנטזיה, גם אם היא תשוחרר מכתר הבדידות ותמצא זוגיות, היא תיצור שוב איסורים וחסימות חדשות מול הגבר, תתעקש שהכל יהיה בדרכה, לא תתפשר ותתקומם אם הגבר לא יסכים עם נקודת מבטה. כי היא בונה את תוכניותיה על סמך האמונה שכל אדם ש”מתאים” לה חייב לעמוד לרשותה. ולבסוף הגבר ינוס על חייו ויברח ממנה.
וכתר חדש יופיע על ראשה, יפה וגדול יותר מהקודם.

ואם היא לא תשתנה ותוותר על הפנטזיה, שום דבר לא יוכל לצמוח אצלה, רק לנבול. והיא תבכה: “אף אחד לא נשאר איתי”, אבל היא חייבת להבין את העובדה שאף אחד בעולם לא חייב לה כלום. אף גבר לא חייב להגשים לה את הפנטזיה שיש לה בראש. כל אדם ממוקד בחייו שלו, בפחדיו ובהישרדותו, אין גבר מושלם ואין אדם מושלם. היא צריכה לקבל את הגברים כשווים לה, לזוגיות שיוויונית, והוא לא חייב להיות בתפקיד הנסיך או הגיבור,
והיא לא צריכה להיות בתפקיד השולטת או המטפלת.

תזכרו שהנסיכה רפונזל – פעמונית היפייפיה, בעלת השיער השופע, שחיכתה לאביר שייקח הכל על עצמו וישחרר אותה מהכלא של המכשפה. זכתה בו, אבל רק לאחר שנפל מהמגדל על שיח קוצים, התעוור, שוטט חודשים ביער בודד לגמרי ונהיה שווה לה במידתו, רק אז הם נפגשו בשנית והתחתנו.

לסיכום: כאשר אישה מעריכה ומקבלת את עצמה באופן ריאלי ואמיתי, מאמינה שהיא ראויה לזוגיות, לא כנועה לסטנדרטיים המודרניים של יופי, מוכנה לשחרר שליטה בלעדית ולהגיע לעמק השווה עם גבר, אז היא מתחילה להסתכל דווקא על גברים ששווים לה. היא נענית באהדה לחיזוריהם ומוצאת זוגיות ואז הכל כבר נקבע, על ידי אותו עולם פנימי ותהודה רגשית, של שני לבבות וגופים. כי רק כשמוכנים באמת לפתוח את הלב, מגיעה אהבה אמיתית.