חג השבועות מתקרב, חג שיש לו שמות רבים; חג הקציר, חג הביכורים, חג מתן תורה…
אך בפינו נקרא גם חג הג’ורמוס ( חג השבועה לתורה ).
החג התחיל עם הנונה שלי (הסבתא),
שהייתה פורשת סדין לבן וגדול שיועד לרידוד בצק עלים. הסדין כובס ב”כחול כביסה”, מה שגרם לו תמיד להיראות בוהק ויוצא דופן.
על הסדין היא רידדה את הבצק גדול ורחב, בכדי להכין ממנו מאפים טעימים לחג- בורקס, מדיאס קון קזו (קלצונס) וגם צ’וצ’קי, סוטליאץ’, טרטור (מרק יוגורט קר) ועוגת מלצ’ניק יפה וגבוהה בתנור – כל אלה הם רק חלק מהמטעמים שהיא הכינה.
היא תמיד אמרה בספניולית “קון אמאסאר אי מסה – טודו פאסה” – “מי שלשה (בצק) הכל עובר לה”.

אנחנו, הילדים, היינו מקדישים את זמננו
לשחק במשחק ה”גוגואים” מחרצני המשמשים, שנקראו גם “גאוגה/ בקואישקוס”.
כל שחקן בתורו היה מגלגל גוגו לעבר קיר מרוחק,
ובר המזל שהצליח לפגוע בגוגו שנמצא בתוך ה”מגרש”, היה זוכה בכל הגוגואים שנזרקו.
לי היה מלאי של גוגואים וג’ולות,
שנשארו לי מאחי ואחיותיי הגדולים.
החרצן של המשמש שימש אותנו גם להכנת משרוקיות.
היינו לוקחים חרצן ושוחקים אותו על המדרכה עם קצת מים, עד שהיה נוצר חור משני צידיו,
אז היינו מוריקים את תוכנו
ונהנים מהמשרוקית החדשה שיצרנו.

בחג השבועות, הילדים היו משחקים הרבה במים,
כל הבנות היו רצות אחריי הבנים עם בקבוקי המים.
אני לא יכולתי לצאת לרחוב מבלי להירטב…
לכן לפני כל יציאה החוצה, היה עליי לתכנן “תוכנית בריחה”,
ולחמוק מבלי שהן תוכלנה לתפוס אותי.
תכנון יסודי היה המפתח להצלחה.

מעבר למשחקים במים, עונת החתונות הייתה זמן מרגש עבור הילדים שבשכונה.
שיחקנו בחתן וכלה וזה היה מהנה מאוד.
היינו בוחרים ילד אחד שיהיה החתן
וילדה אחת שתהיה הכלה.
אם הם היו אוהבים זה את זה, הם היו מאושרים.
אבל אם לא, אז הייתה בעיה לזוג הצעיר
ולפעמים היה גם בכי.
את “הכלה” הלבישו בשקית גדולה לראשה, כהינומה מהודרת ול”חתן” הניחו כיפה לבנה לראשו וטלית.
כל הילדים הביאו דברי מתיקה,
בכדי לחגוג את האירוע המיוחד
והיו “מקדשים” את החתן והכלה הטריים.
אני בד”כ הייתי בורח מהמשחק הזה, לא ממהר להתחתן…

בבית הספר, נתבקשנו להביא טנא מיוחד למסיבת השבועות, במסיבה זו, הוזמנו לרקוד במעגלים
ולשיר ביחד “בחג שבועות תעשה לך..”
כאשר ההורים הגיעו במיוחד לצפות בנו,
הרבה חזרות עשינו על הריקוד הזה כילדים
ואימי הכינה לי במיוחד טנא מופלא וחגיגי
מלא בפירות העונה שהניחה בתוך סלסלת קש
ואת ראשי קישטה בזר פרחים אדומים ולבנים,
שהלכתי איתם בגאווה רבה, אל בית הספר.

חג השבועות נבדל משאר החגים, בבגדים שלבשנו.
אבא לבש חולצה לבנה חדשה ויפה
וכיפה חגיגית לראשו, שסימלה אור וקדושה.
והנשים לבשו “נובי רוקליצ’קי” – שמלות חדשות לבנות ומקושטות ברוזאאיקס (בפרחים).
גם אותנו הילדים, הלבישו בבגדים לבנים חדשים
וכל אחד מאיתנו הרגיש לבוש כמו מלך או מלכת החג.
שלוש פעמים בשנה נהגנו לקנות בגדים חדשים לחגים: בראש השנה, בחג הפסח ובחג השבועות.
בתקופה ההיא, לא היה נהוג לקנות בגדים כל הזמן
ולכן בגד חדש ושמלה חדשה, היו מאורע נכבד ומרגש.

כך עבר עלינו חג השבועות בין המאפים הטעימים, לבגדים החדשים ולמשחקים בשכונה.
ולכן יש לי זכרונות חמימים וטובים מחג השבועות,
שאני נושא בליבי בשמחה רבה.