50 גרם שרף
הגוון של הכחול עלול להשתנות בהתאם לשרף
מוצר ארומה ואנרגיה בלבד
מוצר זה אינו מחליף טיפול תרופתי או נפשי.

מקורות השימוש בחומר:
מקדשו של ה"קדוש מוסא" בעיר סָלֶה במרוקו קיים מהמאה ה-13 ועד היום, ומהווה עדות פיזית לפולחן בן מאות שנים שבו לקחו חלק גם נשים יהודיות וגם מוסלמיות.
הסיפור מתחיל כבר במאה ה 13, כשבעקבות תהפוכות פוליטיות בספרד, החלו ניצני הגירה של יהודים ראשונים למרוקו. הם הביאו איתם את השפה הספרדית-יהודית והשתלבו בקהילות המקומיות בערי הנמל. (גל זה הלך וצמח לאחר גזירות קנ"א במאה ה 14), כאשר יהודים רבים נוספים התיישבו בערי החוף כמו טנג'יר, תטואן וסלה. עבורם, הים הפך לחלק בלתי נפרד מהזהות ומהקיום היומיומי.
המאה ה 13 הייתה תקופה של פריחה רוחנית במרוקו וגם תחילתה של תופעת הערצת הקדושים. והשם "הקדוש מוסא" (הגרסה הערבית למשה) כיוון לשתי דמויות מקבילות:
1. משה רבנו המקראי: "שנמשה מן המים" ובקע את ים סוף.
2. איש מוסלמי קדוש:, חסיד שחי במאה ה-13, פרש מחיי החומר והקדיש את חייו לתפילה ולעזרה לקהילה, בדגש על הדייגים והספנים שחיו לאורך החוף.
בתקופה ההיא, ערי החוף היו נתונות לאיומים מצד פיראטים ופלישות, דמויות כמו הקדוש מוסא סיפקו לקהילה תחושת הגנה וביטחון רוחני.
מבחינה אנתרופולוגית, הקהילה העניקה לו את השם "מוסא" כדי לחבר אותו לכוחותיו המטאפיזיים של משה רבנו, בכך הפכה אותו לדמות של "אל הים" שעבר התאמה למונחים מונותאיסטיים המקובלים על החברה.

הקשר לרפואת הנשים והג'אווי הכחול: בחברה המסורתית, עקרות נחשבה לסטיגמה חברתית קשה, במיוחד עבור נשים. הקדוש מוסא הפך עבורן ל"משחרר חסימות" חברתי ורוחני. עבור אישה יהודייה שסבלה מקושי בפריון או מחרדה, הפנייה אליו הייתה טבעית; היא ראתה בו צדיק המחזיק בכוחותיו הסגוליים של משה רבנו להחזיר את הזרימה ואת הפוריות.
הטקסים לכבודו איפשרו לנשים לבטא מצוקה נפשית וגופנית דרך מצב של טרנס והקטרת קטורת. הים נתפס בטקסים אלו כ"רחם גדולה",
והשימוש בג'אווי כחול היווה עבורם סימבוליזם בטקסים לכבודו- לטיהור, לזרימה ול"הפריה" מחדש של הנפש והגוף.