מנוחה ומרגוע מעמלן מצאו אמותינו בשעות הערב המאוחרות.
עתה הסירו מעליהן את שמלות העבודה כדי להופיע בפני בעליהן כשהן מסודרות “טקאנאדאס”
וישבו לנוח קלות על “המנדר” הספה, ולשתות בצוותא את ספל הקפה עם הבעל.
כמה טעים היה באותה שעה ספל הקפה השחור עם ה“ביסקוג’ו”, הכעך, הפריך. מעדנים של ממש.
בימי עבודה קשים אלו כמעט שלא בא אוכל לפיהן פרט ל“ג’יני די לינטיג’אס”, צלחת עדשים,
או “ג’יני די אביקאס קון ארוז”, צלחת שעועית עם אורז, שאכלו “אינפיאס”, בעמידה.
ותוך כדי אכילה סוקרות היו בעיניהן את העבודות שנעשו ומתכננות את העבודות שעוד יש לעשותן מחר ומחרתיים. אמותינו פנו לעזרה בעבודות קלות, ולא מעייפות ביותר, אל חמותיהן הזקנות שלא היו טרודות ביותר וצרכיהן מעטים.
“ג’אנום, פאסי אמניאנה פור אקי”- אנא עברי מכאן מחר, הייתה אמי פונה לחמותה הסלוניקאית,
זו הסבתה הנחמדה שהשפיעה עלינו רוב טובה, כדי שתעזור לנו בהכנות לפסח.

“אי יו נו טינגו פסח”? וכי לי אין פסח, הייתה סבתה משיבה בשאלה. ומוסיפה, “אי יו טינגו אה פאזיר” וגם לי יש מה לעשות.

“יא באסטה פריגאר (ואת המילה פריגאר היתה אמי מבטא במבטא סלוניקאי עם גימל רפויה) לאס טבלאס”, מספיק לשפשף את לוחות העץ (הכוונה לתיבות העץ שסבתה הניחה בהן את כלי הבית), השיבה לה אמא במקצת אירוניה ונימה של קינטור. כי ידועה היתה סבתי בנקיונה המופרז.

עתה דומני, שלמה המלאכה, שכן ה“מנדיריס”, ספות העץ כבר היו סדורות ומכסה לבן פרוש עליהן.
מעתה אסורה שבעתיים הגישה לכל מקום בבית שניכר בו שהוכשר לפסח.
-מתוך “ילדותי בירושלים”