מאיפה הגיע האמונה של רחצה בתמציות צמחים?
אני נשאל לא פעם, על המקור של השטיפות הריטואליות כגון ה”ג’ג’ה סמרה” וכד’.
המקור לשטיפות נובע מהלכות הטומאה והטהרה.
ראשית הרחצה הריטואלית הייתה במצריים העתיקה, שם מי הנילוס נחשבו בעלי סגולה מחדשת והטבילה שימשה כפרקטיקה דתית ומאגית.
בתקופת בית המקדש, המשיכו גם בהלכות טומאה וטהרה והיו טובלים במקווה גברים, נשים, כלים ובגדים כדי להיטהר מטומאות שונות. אך יש פעמים שתהליך ההיטהרות דרש זמן ממושך יותר ומעשים נוספים, כגון: חיטוי במשחות, בשמים וצמחים.
לדוגמא: “מית הכהנים” הם מי כהנים מבושמים בניחוחות פרחים, אשר הכהנים נטלו בהם את ידיהם,
בבית המקדש ואף בבתי הכנסת (החל מהמאה ה 16 ואילך).
את שארית מי הכהנים נתנו לנזקקים למען ניסים, ריפוי, פיריון, שקט נפשי וכד’.
האמונה בהלכות טומאה וטהרה וביכולות הסגוליות של מים מבושמים
(בשילוב עם ההתפתחות שחלה בתחום זיקוק הבשמים, בימי הביניים והלאה)
תרמה רבות לשימוש בתמציות צמחים מבושמות כפרקטיקת ריפוי עממית.
שיטת הריפוי הייתה כל כך יעילה, שאומצה אף במקומות מרוחקים ע”י מרפאים עממיים וניתן למצוא אותה אפילו אצל המרפאים באמזונס.
בלאדינו, הסבתות הסלוניקאיות והתורכיות היו מורחות קולוניה כמעט לכל כאב ומחלה, או בושם בניחוח לימוני שהאמינו בסגולות הריפוי שלו, זה תמיד עבד בשילוב עם ברכה ואהבה של סבתא.
ואצל הבולגרים, בושם הוורדים הבולגרי והערק שימשו למטרות ריפוי עממיות דומות.
ביכולתו של חוש הריח למתק את מידת הדין ולהזין את נשמת האדם
ונאמר עליו שהוא החוש היחידי שעדיין מחבר אותנו לגן העדן, גם בימינו אנו.
באתר שלי תמצאו שטיפות צמחים לטיפול במצבים שונים.