רבים מאיתנו גדלו בתוך תפיסות מעוותות של גבריות ונשיות,
תפיסות שהטילו צל עמוק על ליבם של גברים ונשים כאחד.

לגברים רבים נותרה גבריות פצועה,
פחד להיפגש עם העדינות שבפנים, פחד להיתפס כנשיים.
דורות של גברים חונכו לתפקידים שדרשו מהם להתנתק מהחמלה, להתאמן בקשיחות ולבנות אגו גברי.
אך לא פעם האגו הזה אינו מקור לכוח, אלא מראה של פחד עמוק מן הרוך והפגיעות הפנימית.

גם נשים רבות חוו לחץ מתמשך להסתיר את הנשיות שלהן,
מתוך חשש להיראות חלשות, פגיעות או בלתי מספיקות.
כך נוצר עולם שבו שני המינים נאלצים לוותר על חלקים מהותיים מנפשם, רק כדי לעמוד בציפיות חיצוניות של עולם שבו הם רק רוצים "לשרוד".

אך נשיות היא כוח.
נשיות היא אהבה עצמית, אהבה לזולת, אמפתיה, הכלה ויחס אוהב.
היא הכוח המוליד חיים, והיא חיונית לכל נשמה, ללא קשר למגדר.

מי שרואה בנשיות חולשה, לרוב לא למד כיצד לבטא את מה שמפריע לו באמת:
את הפחדים, הכאבים והחסכים שבתוכו.
מכיוון שהוא מפחד שזה יעמיד אותו בעמדת נחיתות וחולשה.
החשש להיחשף ולהיראות פגיע גורם לו להתקשח, לכעוס ולחפש כוח חיצוני שיגן עליו.
לעיתים הכוח הזה מתבטא בעוינות, בהשפלה או באלימות, גלויה או נסתרת.
לרגע נדמה שזה מעניק תחושת עליונות, אך למעשה זהו ניסיון נואש להימנע ממפגש עם הפצע.

שימוש בנשיות כסמל לחולשה פוגע בזכויות האדם.
וברגע שמתחילים לשלול זכויות מקבוצה אחת בקלות,
לא עובר זמן רב עד שגם קבוצות נוספות מוצאות את עצמן מודרות,
ולבסוף, זו עלולה להיות הקבוצה שלך.

היום, בי״ז בתמוז, ראוי לזכור שבית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם.
שנאה שנולדה מחוסר יכולת להכיל את האחר, את השונה, ואת החלקים המודחקים שבתוכנו.
לכן עלינו להשתחרר מהסטריאוטיפים המגדריים,
מהצורך ליצור דמות מושלמת של גבר או אישה,
ומהמאמץ המתמיד להסתיר את החולשות שלנו.

הנפש שואפת לשלמות.
היא מבקשת להתחבר לכל חלקיה, הזכריים והנקביים כאחד.
רק מתוך חיבור כזה נוכל לחוות חיים מלאים באמת,
רק אז תשכך סערת העליות והירידות במזל ובחיים,
ונמצא שלווה פנימית עמוקה.

אני ממליץ להשתמש בקטורת "אהבה עצמית" – ככלי ללמידת אהבה וקבלה עצמית.
לאהוב את החלקים שקל לנו לחבק,
וגם את אלו שקשה לנו לפגוש.
כך נלמד מהי קבלה עצמית אמיתית, שלמות נפשית,
וחיבור כן ועמוק אל עצמנו.