לפני שהייתה מראה בכל בית,
עמדו זוג רוכלים נודדים וחילקו במרכז העיר, מראה קטנה, עגולה וממוסגרת במתנה לכל דורש.
תור ארוך של אנשים השתרך וכל אחד קיבל מראה עטופה בנייר עיתון והלך לביתו שמח.
אדם אחד שראה את התור הארוך, נעמד גם הוא בתור, על מנת לקבל את המתנה, הוא קיבל אותה ורץ לביתו נרגש לראות מה יש בתוכה.
בביתו, נכנס לחדר העבודה נעל את הדלת שאשתו לא תראה, פתח את העטיפה והתבונן בהשתקפותו במראה
ומיד קרא בשמחה:
“אוי אבא, קומו סטאס? (מה שלומך?)
כמה התגעגעתי אלייך .. שנים שלא ראיתי אותך”
הוא נישק וחיבק את המראה באהבה רבה, לאחר מכן עטף את המראה בעדינות ושם אותה גבוה מעל הארון.
כל לילה היה מתגנב בשקט לחדר העבודה, מוריד את המראה, מדבר איתה, מחבק ומנשק אותה.
אשתו הסקרנית הציצה מחור המנעול, מתה מסקרנות לדעת תמונה של מי בעלה מנשק כל לילה…
יום אחד כאשר נסע הבעל לנסיעת עסקים, הצליחה אשתו להתגנב ולפתוח את דלת חדר העבודה,
מיד טיפסה על כסא, הורידה את המראה מעל הארון ופתחה את העטיפה, התבוננה לרגע וצעקה בכעס:
“גוואיידה מינו (אלוהים ישמור)….
עם מכוערת כזאת הוא קם כל לילה לבגוד בי?!”.
לקחה את המראה וניפצה אותה בכוח על הרצפה.

החיים הם כמו מַרְאָה: אם אתה מזעיף אליהם פנים, הם יזעפו בחזרה;
אם אתה מחייך אליהם הם יחייכו אלייך .