לפני זמן רב, באי מרוחק, חיו כל הרגשות יחדיו: אהבה, שמחה, פחד, עצב וכל היתר …
יום אחד האי עמד לשקוע וכל הרגשות עלו על הסירות וברחו מהאי.
רק האהבה הייתה היחידה שלא עזבה, כי היא רצתה להישאר עד הרגע האחרון …
וכשהאי כמעט שקע לגמרי, היא החלה לזעוק לעזרה, אבל אף אחד מהרגשות לא שמע אותה.
עד שהגיע איש זקן והעלה אותה לסירה הקטנה שלו.
ביחד הם שטו בין הגלים עד שהגיעו למקום מבטחים, אך פתאום הזקן קם ונעלם…
האהבה שאלה את כל הרגשות: “מי זה האיש הזקן שהציל אותיי?”
אבל אף אחד מהרגשות לא ידעו מי הוא, חוץ מחרטה, “היה זה הזמן”, אמרה חרטה. “זמן?” שאלה האהבה, “מדוע הזמן עזר לי?” וחרטה ענתה, “בגלל שרק הזמן מבין את ערכה של האהבה.”

Many years ago,
On a remote island, all the emotions lived together: love, joy, fear, sadness And all else …
One day the island was about to sink And all the emotions got on their boats and fled the island.
Only Love stayed on the sinking island, Because she wanted to stay until the very last moment …
And when the island almost completely sank, She started screaming for help, But none of the emotions heard her.
Until an old man appeared and carried her to his little boat.
Together they sailed between the waves of the sea until they reached a safe land,
suddenly the old man disappeared..
Love searched for him and asked all the feelings “Who is the old man who saved me?” But none of the emotions knew who he was, Except remorse, “It was time,” said remorse. “time?” Love questioned, “Why would time help me?”
And remorse replied: “Because only time understands the value of love.”